למה שמו לי מספר E בצלחת?

אם תשוטטו לכם בין מדפי הסופר-מרקט ובאופן אקראי תחליטו לקחת מוצר ולהסתכל ברשימת הרכיבים, יש סיכוי סביר שתתקלו בכיתוב של האות E ולאחריה מספר כלשהו.

רבים חוששים ממספר ה-E המאיים, בגלל שמועות שונות שמסתובבות לגביו, ובגלל שבסופו של דבר אין לנו מושג מה זה אומר, ומדוע זה נמצא באוכל שלי?

מי שיקרא כתבה זו יוכל להפיג את העננה סביב הנושא, ולצרוך מוצרי מזון בתבונה.

מספרי E הם שיטת קידוד של האיחוד האירופי עבור תוספי מזון. האות E מציינת את המילה "Europe". שיטה זו נוסחה באירופה אך מקובלת ברוב הארצות, בצורה כזו או אחרת. (מלבד ארה"ב, להם שיטת קידוד שונה).

ומדוע לקדד את תוספי המזון? תוספי המזון הם חומרים המותרים לאכילה שמוסיפים אותם למזון, ויש להם ייעוד מסויים (כמו טעם, צבע, שימור, חומר מתחלב, מונע חימצון ועוד). מכוון שיש אלפי תוספים למזון היה צורך לעשות בהם סדר. הסדר מתבטא בהגדרת התוסף, בנתינת אישורים לשימושם במזון, ובמידת הצורך – הגדרת המינון המותר.

בתחילה, כל חומר שניתן לו מספר E היה מותר לשימוש במזון, אך כיום יש על חלקם הגבלות על הכמות המותרת או המומלצת. חלקם כיום אף אסורים בשימוש בעקבות מחקרים בתחום.

את מספרי ה-E האסורים לא תראו כיום על גבי אריזות המוצרים, מכוון שמאז שנאסרו אין משתמשים בהם במזון.

ועם כל ההסבר המלומד הזה, בוודאי שאי אפשר להירגע. האם באמת כל תוספי המזון בטוחים למאכל גם למי ששומר על בריאותו?

חשוב לומר שכל החומרים הנמצאים במזון התעשייתי, ומסומנים על גבי האריזה, הם מותרים וראויים באכילה על ידי גופים המוסמכים לכך (על פי מחקרים שונים שנעשו לאורך שנים ובדקו את השפעתם). עם זאת, האיחוד האירופאי לא עשה לצרכנים עבודה קלה. ישנם תוספי מזון, בעלי מספר E, שאין כל חשש לגביהם ואין כל הגבלה בצריכתם. הם ראויים ומתאימים לתזונה רגילה ואפילו בריאה. כמו למשל החומצה האסקורבית (E-300 ) שכולנו מכירים אותו כויטמין סי. דוגמא נוספת היא חומצת הלימון (מלח לימון) E-330, שאפילו הצרכן בבית משתמש בו בעצמו במתכונים מסויימים (כמו בהכנת ממרח חומוס או מרק קובה וכדומה). גם צבעי מאכל טבעיים, שמופקים מצמחים בלבד, יש להם מספר E.

יחד עם זאת, אכן יש מספרי E שניתן לצרוך אותם, אך מומלץ במינון נמוך: כמו צבעי המאכל הסינטטיים ( E-102, E-110, E129ועוד), חומרים משמרים מסויימים כמו דו תחמוצת הגפרית (E-220 ) ועוד.

חשוב לציין שצריכת חומרים אלה אינה מהווה סכנה בכמויות קטנות או בתדירויות נמוכות, אלא יש חשש לבריאות בצריכתם בקביעות לאורך זמן. כמו כן, ישנם אנשים עם רגישות יתר לחומרים מסויימים, בעוד רוב האוכלוסייה אינה צריכה לחשוש בצריכתם. אנשים אלה צריכים לבדוק היטב את התוספים המוכנסים למזון. דוגמא לחומר כזה הוא המונוסדיום גלוטומט (E-621), כאשר אנשים רגישים לו הצורכים אותו עלולים לחוש כאבי ראש, קוצר נשימה, הפרעות עיכול ועוד, בעוד אנשים בריאים שאינם רגישים אליו אין להם לחשוש מצריכתו. רגישויות אלה זהות באופיים כפי שלחלק מהאנשים יש רגישות יתר לסוגי מזון טבעיים מסוימים (כגון: חלב, קמח, תפוחים וכו'). סימון מתאים על גבי האריזות, המגובה בחוקים כיום, יכול לעזור לאנשים אלה להימנע מצריכת מזון המכיל את התוסף שאליו הם רגישים  .

אז תכלס – איך נדע מה טוב יותר ומה פחות?

כמו שנאמר, האיחוד האירופי, שישראל הולכת בעקבותיו, לא עשה לנו חיים פשוטים, ולכן אם הנושא חשוב לכם, אפשר לקחת את הרשימה המופיעה בויקיפדיה (יש לקחת בחשבון שלא הכל מעודכן או מדוייק) כאשר אתם הולכים לקניות.